סוגיה של בחירה חופשית ועניין של רגשות אשם ביהדות למול הפסיכולוגיה ידועה כסוגיה מאוד רגישה, שיש להתייחס אליה ברגישות רבה ובחרדת קודש. אני מסכים שבפשטות הדברים עשויים להיראות כסותרים. אך אני מזמין אותך לקרוא את תגובתי ולבחור אם לקבל אותה.

אז אסביר ואחדד את הטענה של אותה גישה, ועם סיום אני אציג אסמכתאות מתוך היהדות, חז”ל וכל מקור רלוונטי כזה או אחר.

הטענה של הגישה הפסיכולוגית שעליה אנו דנים אומרת כך;

”לאדם יש בחירה חופשית לבחור בין טוב לבין רע- זה ברור. הרי הנחת יסוד הסמוכה לה אומרת כי לכל אדם יש מספר אפשרויות תגובה ו/או בחירה אשר יכול לבחור ביניהם בכל מצב. אבל במידה והגיע למצב שבו הוא בחר ברע שלא בכוונה לעשות רע, אלא מתוך נסיבות וכוונה טובה. הוא עשוי להרגיש רגשות אשמה לכשיתברר לו שהשיקול דעת לא היה נכון. הגישה מסכימה כי רגשות אשמה זהו רגש טבעי שהמטרה שלו להניא אותנו מחזרה על אותה התנהגות.  אבל אותה גישה רוצה להתייחס למה קורה אם אותו רגש אשמה לא עוזב אותנו, כיצד מתמודדים איתו?

התשובה היא: על ידי זה שאדם מבין שבאותו זמן שהוא בחר (כלומר, בוודאי שיש בחירה), מבחינתו הוא רצה לעשות לעצמו את הכי טוב שיש, משום שזו ההנחת יסוד העקרונית שאדם לא רוצה לעצמו רע. אלא רוצה לספק לעצמו הנאה וטוב. כלומר האדם בחר, והוא בחר בטוב (על פי תפיסתו בלבד). רק שלאחר הבחירה הזו יכול להיות לנו שתי התרחשויות שונות. 1. שאכן אדם בחר בטוב וזה באמת דבר טוב וכך יצא שהכל בסדר. 2. בחר בטוב כפי שהוא הבין באותו זמן, אבל לאחר זמן מה התברר לו שהבחירה הזו לא הייתה טובה. (כי אז הוא לא ידע את כל הנתונים שיודע היום ב”חכמת הבדיעבד”) 3. שהוא מבחינתו בחר בלעשות לעצמו טוב גשמי, אבל הוא ידע שזה נוגד את התורה. ואז הוא חווה רגש של אשמה לאחר מעשה.

ופה מגיעה השאלה האם בהתרחשות מס’ 3, האם אדם צריך לחוות רגשות אשם לאורך זמן או לא, כלומר האם לשמר את אותו רגש אשמה טבעי שמתעורר אחרי שאנחנו מתעוררים בתשובה? אז בעניינים גשמיים בוודאי שיש הסכמה שאדם לא צריך להיות עם רגשות אשמה, כי אותה גישה אומרת אתה עשית את מה שיכולת לעשות. כלומר פעלת (בבחירה חופשית) על מנת לעשות את הכי טוב שלך (לפי מה שידעת באותו זמן). לדוגמה: שמעון השקיע במניות בבורסה, לאחר שנה הגיעה המלחמה והמניות ירדו והחברה פשטה רגל, שמון הפסיד את כספו. האם הוא צריך להיות עם רגשות אשמה? אותה גישה טוענת, שלא! משום ששמעון בחר את הבחירה הטובה ביותר עבורו נכון לאותו רגע שבחר להשקיע. אז כאן בוודאי שזה עולה בקנה אחד עם ההשקפה היהודית.

אבל מה קורה במקרה שמדובר בעניין רוחני, שבו שמעון בחר לפעול שלא בדרך השם, כלומר בבחירה החופשית שלו בחר לעשות עבירה. הוא יודע שזה עבירה ובכל זאת בוחר לעשות אותה. לאחר זמן מה שמעון מביע חרטה, עושה תשובה ומרגיש רגש של אשמה. מגיעה השאלה האם שמעון צריך להמשיך את אותו רגש אשמה או לאו? טוענת אותה גישה כי שמעון גם פה צריך להיות ללא רגשות אשמה. ומדוע? משום ששמעון פעל באותו זמן לפי הכוח (יצר הרע) שהשפיע עליו, וזה הייתה הדרך היחידה שהייתה לו באותו זמן שכוח זה פועל (יצר הרע). כלומר הכוונה הייתה טובה אך המעשה לא היה טוב. כפי שאותה גישה טוענת בהנחת יסוד הקודמת.

חשוב להדגיש אותה גישה טוענת כי חייב שיהיה לאדם תחושה של אחריות (אחריות היא בוודאי תוצאה של בחירה), כלומר אני אחראי למעשיי ואין ספק שעשיתי טעות, אני אלמד ממנה איך לעשות להבא (כי אני תמיד יכול לבחור בין טוב לרע בשלבים המוקדמים שלפני מהלך היצר). אבל באותו רגע (בשעת מעשה) עשיתי מה חשבתי שיהיה לי נכון (היצר הרע) והתנהלתי לפי יכולת ודרגת האיפוק שלי ובהתאם למצב שהכנסתי את עצמי. ויתכן גם שהיצר הרע הסביר לי באותו זמן שזה יהיה טוב ונכון עבורי לאותו רגע, יכול להיות בעבור הנאה רגעית וכל דבר אחר. רגע אבל זה אסור? נכון, אבל באותו רגע פעלתי בעצתו של היצר בלבד שהסביר לי ושכנע אותי שזה טוב. אוקי, אם ככה אז למה אדם צריך לעשות ‘תשובה’? משום שאדם יש לו בחירה והייתה לו בחירה עוד לפני שהיצר שכנע אותו לפעול בהתאם לעצות התורה בהתמודדות עם היצר ולכן יש על זה גם עונש. והמטרה של העונש בין היתר היא לעזור לנו לא לחזור על אותה התנהגות שוב. ומשכך לאותה גישה אדם לא צריך לחוות רגש של אשמה לאורך זמן.

עכשיו בוא נראה מה הגישה היהודית אומרת לגבי אדם שחטא (בבחירה חופשית) אל מול רגשות אשמה בנוגע לחטא. כיצד הוא צריך להתנהל לגבי אותה טעות בן ברמת התפיסה והן ברמת הפרקטיקה, והן כלפי רגשות אשמה שצפים ועולים.

התשובה ע”פ הגישה היהודית היא: (לענ”ד) כי אכן רגש אשמה הוא רגש טבעי, מטרתו היא להביא אותנו למצב של תשובה, ושפעם הבאה אותו רגש יתעורר ויזכיר לנו כי לא שווה לנו לעשות חטא, כי אז המצפון (השליח של האשמה) מתעורר להזכיר לנו שזה אסור. אבל יחד עם זאת מהרגע שאדם עשה תשובה אין צריך לקחת איתו את רגשות האשמה. כעת אני רוצה להדגיש את דברי הרב סולובייצ’יק המדגיש את הנקודה הזו שבה זו המטרה של רגשות אשמה שיש לאדם על מנת שלא יחזור על החטא:

“כבר אריסטו קבע כי הכאב, הייסורים, הם האות המבשר לאדם על המחלה. אם החטא הוא חולי – הרי שגם הוא חייב להיות מורגש, כלומר: מתבטא בייסורים. כל חולי וכל אי-נורמליות אורגנית מגיעים לידיעת האדם דרך מערכת העצבים שלו. לשון החולי, האל”ף בי”ת שלו, הוא ייסורים. כל תופעה פתולוגית קשורה דרך כלל בכאב וייסורים. האורגניזם מודיע לאדם בשפת הייסורים כי הוא חולה. הייסורים הם, לדברי אריסטו, ברכה גדולה שבירך בהם הבורא את ברואיו. הם מזהירים אותו על הבאות. וכולנו יודעים כמה טרגדיות עלולות לבוא כתוצאה מכך שהכאבים מגיעים במאוחר.

החטא אף הוא מחלה – ואף הוא מגיע לתודעת האדם בלשון הייסורים, בכאבים עמוקים ונוקבים, כאבים רוחניים שלעתים הם אפילו יותר חדים ויותר ללא-נשוא מאשר ייסורי הגוף” (הגרי”ד סולובייצ’יק, על התשובה, עמ’ 110).

וכעת נבין מאיפה אנחנו יודעים שביהדות אנחנו צריכים לאחר התשובה להפסיק בעצמנו את רגשות האשמה. אין ספק שרגשות אשמה יש להם תפקיד, אחרת הבורא לא היה שם את זה בחיינו. ומצד שני אין ספק כי רגשות אשמה מתמשכים יש להם הרס רב בנפש שלנו. אז הריב”ש כותב כך בצוואתו:

“לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה אע”פ שאינו אלא חומרא בעלמא, או שאינה עבירה כלל, וכוונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה, ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא יתברך. וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר להיצר הרע איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכוונתך לבטלני מעבודתו יתברך, ושקר אתה דובר, וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבא אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך, וא”כ אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי, כי כל עיקר שאיני משגיח הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו יתברך, ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד; וזהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, שיזהר מעצבות כל מה שיוכל” (צוואת הריב”ש).

ובדומה כתב גם הרב קוק:

“מוסר הכליות של גדולי בעלי הנפש, ברצותם להסיר מעליהם כל סיג וחלאה נפשית, לפעמים תתגבר יותר מהמדה, כי אין מעצור לרוח האדם. ההתגברות הזאת תביא לפעמים למאוס בעולם בחיים ובכל המעשה הנעשה תחת השמש” (עין אי”ה, ברכות ב, עמ’ 326).

והנה בחלקה השני של התפילה יש שמוספים תפילה זו, שבא אנחנו מבקשים שהקב”ה ימחוק לנו את החטאים, הרי מה עניין בקשת המחיקה אם אנחנו עדיין רוצים להשאיר בעצמנו את רגשות האשמה. שהרי מחיקה מוחקת איתה גם את העבירה עצמה, ובטח ובטח את הרגשות שבאו איתה:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא אֶחְטָא עוֹד, וְלֹא אֶחֱזוֹר בָּהֶם, וְלֹא אָשׁוּב עוֹד לְהַכְעִיסֶךָ, וְלֹא אֶעֱשֶׂה הָרַע בְּעֵינֶיךָ. וּמַה שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וָחֳלָיִם רָעִים.

כלומר, בגישה היהדות בוודאי שיש מטרה לרגשות אשמה, אם אדם יודע לכוון אותם למקומות נכונים ולמקום הרוחני שלו. אבל בטח שהיהדות גם לא תאפשר לאדם להביא את רגשות אשמה למקומות לא טובים שיכולים לגרום ההיפך – לירידה רוחנית. וליציאה מהגבולות המורשים. אדרבה, זה מפתח והזדמנות לתשובה. ואני רואה כי הגישות הפסיכולוגיות שהצגתי באו במטרה אחת – למתן וליצור גבולות לרגש האשמה הטבעי (שבמינון מסוים כולנו מסכימים שהינו חיובי) רק שגישה זו מתארת את הדרך למתן את האשמה בשלב שעל פי היהדות מגיע לאחר עשיית התשובה. ואדרבה, המסקנה שלנו צריכה להיות כי דווקא האשמה מידתית היא מתנה לנפש. “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם” (בבלי, גטין מג ע”א)

אם כך אני מסכם:

לפי הגישה הפסיכולוגית:

• בוודאי שיש בחירה חופשית. (אדם פועל ולא נפעל – ויכול לפעול למרות הגישה הנוחה, הוא צריך לבחור בגישה המחויבת לפי ערכי התורה)
• יש רגשות אשם באופן טבעי.
• אדם לא צריך להמשיך איתו רגשות אשם.
• אדם צריך לקבל עונש כי הוא אחראי על מעשיו.
• אדם צריך ללמוד מבחירותיו הקודמות כיצד לא לטעות ולעשות חטא להבא.

לפי הגישה היהודית:

• בחירה חופשית. (אדם פועל ולא נפעל, כנ”ל)
• שכר ועונש.
• אדם חוטא עושה תשובה. (האשמה היא כדי לעשות תשובה)
• וידוי, חרטה, קבלה לעתיד (אחריות, למידת הטעויות)
• אחרי שעשה תשובה, אין טעם להמשיך עם אשמה.